כדי להבין את המהפכה שחולל פסה"ד החדש בתיק של אלחבאנין, נתאר בקצרה את המצב המשפטי הקודם, הלא היא הלכת אבו סרייה.

על פי הלכת אבו סרייה, חברת הביטוח מנכה מהפיצויים המגיעים לנפגע את מלוא התגמולים שקיבל ועתיד לקבל מהמל"ל, כשהם מחושבים על פי הלוחות הסטטיסטיים בתקנות ההיוון של המל"ל, מבלי להתחשב כלל בקיצור תוחלת החיים שנגרמה לו באותה תאונה.

מצד שני, חברת הביטוח מחזירה למל"ל את מלוא התגמולים שניכתה מהנפגע (בכפוף לחוזה בינה לבין המל"ל).

המצב האבסורד שנוצר הוא שלנפגע נעשה עוול בכך שחברת הביטוח ניכתה ממנו מלוא גמלאות המחושבות לחיים מלאים, כאשר בפועל לא יקבל אותן מהמל"ל בגלל קיצור תוחלת חייו בתאונה.

המרוויח העיקרי הוא המל"ל המתעשר שלא כדין, שכן חברת הביטוח מחזירה לו את מלוא הגמלאות שניכתה אך בפועל לא יצטרך לשלם אותם בשל מותו המוקדם של הנפגע.

13 שנים חלפו מאז הלכת אבו סרייה וביהמ"ש העליון החליט שיש לתקן את העיוות ולהחזיר את הסימטרייה למשולש: ניזוק-מזיק-מל"ל לפיו הפיצוי צריך לנסות להחזיר את הניזוק לקדמותו ,מה שאומר שיש לנכות מהנפגע רק את התגמולים שהוא עתיד לקבל בפועל מהמל"ל ולא יותר ובהתחשב במשך חייו המקוצרים. כמובן שאז המזיק צריך להשלים את הפיצוי לשארים ולתלויים (במידה וקיימים) מכח הלכת "השנים האבודות" . אבל את זה נשאיר כבר ליום אחר...